חיים. כן. כן. חיים. מילה כמו כל המילים אבל עם משמעות שונה לכל אחד ואחת.

בשבילי בריאות וחיים הם הדבר הכי חשוב בעולם. את כל השאר אפשר להשיג.

אפשר להוסיף לזה אהבה - היא אכן חשובה. אבל בלי בריאות וחיים אי - אפשר להשיגה. אני מסכימה שאפשר להיות בכסא גלגלים ועדיין לאהוב ועוד הרבה אפשרויות. אבל אם אתה לא חי-אינך קיים ואז אינך מסוגל לאהוב. 

כל יום מבחינתי הוא ברכה - כי התעוררתי בבוקר. זהו הדבר היחידי שהשתנה בי אחרי המחלה. אינני עוד אותה ילדה תמימה שחשבה ש''לי זה לא יקרה'' ובכל מקרה המחלה הזאת אפילו בבריאותה הפחידה אותה.
והיא עדיין מפחידה בטירוף רק שעכשיו זה בגלל שאני יודעת איזה גהינום צריך לעבור כדי לנצח אותה ולהישאר בחיים. הפחד שמתגורר בי כרגע הוא: האם היא תחזור? (חס וחלילה). ואם אוכל לנצח אותה בשנית? האם גוף שלי חזק מספיק בכדי לשרוד עוד טיפולים? אני רק יכולה לקוות שלא אצטרך לברר את זה אי פעם ואישאר עד סוף חיי בצד השני - בצד המנצח בפעם הראשונה ולתמיד. אחרי מחלה כזאת אני יודעת מה היא מטרתי ולמה אני חיה. אני לא אגלה לכם בינתיים כי אינני יודעת האם אוכל להגשימה. אבל אני בהחלט אנסה והרצון לחיות רק מתגבר.
הרבה שואלים: איך מנצחים דבר כזה ומאיפה הכוח? מבחינתי אין כוח חזק יותר מאשר רצון לחיות.
ברגע שאתה מוותר על החיים אתה מוותר על עצמך. ואינני מסוגלת לוותר על עצמי או על חיי. המחשבה שניקרה לי בראש אז ומנקרת עכשיו היא: אני רוצה לחיות. פשוט כך. תאמינו לי אין שום קסם (הלוואי והיה) ואין שום סוד ששמור היטב, פשוט הרצון לחיות הוא עד כדי כך חזק שקשה לוותר עליו וכניראה שיש כאלה שהרצון שלהם לנצח את המחלה ולהיות בריאים הוא אפילו יותר חזק מהרצון לחיות. אז כל מקרה לגופו. אל תחשבו שזה לא מפחיד ואין נקודה בה אתה חושב שכבר אינך מסוגל להיתמודד עם טיפולים והגוף פשוט עייף. אל תחשבו שאין בכי בלילות כאשר אף אחד לא שומע. יש והרבה. אפילו גברים חזקים בוכים, אז מה אפשר להגיד על הנוער. יש הכל במחלה הזאת. הכל. גם דמעות רעות וקשיים וגם דמעות מאושר כאשר הכל סוף סוף מסתיים. ואין דבר שחיכית לו או אי פעם תחכה מאשר המילים הנכספות בסוף המסע: את/ה בריא! 
וכן אף אחד לא יוכל להבין אי פעם מה עובר על בן-אדם שחלה בסרטן. היחידים שיוכלו להיתקרב לפחות קצת ולנסות להבין זה האנשים שהיו שם ועברו זאת. אינני אוהבת לדבר על זה עם אנשים שאינם עברו זאת-כי בשבילם זה רק סיפור מפחיד או שהם חושבים שאני מסכנה. אז זהו שלא. אני ממש לא מסכנה. אני ניצחתי ואנצח שוב אם אצטרך (ואני עדיין מקווה שלא-חס וחלילה). 
אז כן אלו הם החיים שלי-בצל הפחד שבכל דקה יכול להיתנפל עליי בהתקף קיצוני וחזק, אבל אין סיכוי שהוא ישלוט על חיי. אני לא מוותרת עליהם. בעיקר לא אחרי שנלחמתי עבורם.
אני חיה ואני מאושרת ומודה על כך. תודה לך אלוקיי על כל דקה ושניה שאני חיה ונמצאת על פני האדמה.