סרטן במראה
| וברצינות |
זה סיפור קצר, שנכתב על ידי בערבוב חוויות של עצמי, יחד עםהמון דמיון ומחשבה על חוויות של ילדות מתבגרות שעוברות מחלת הסרטן.
היא התקרבה למראה...
זה היה צעד ראשון אחרי כל כך הרבה זמן שהיא לא רצתה ליראות את עצמה.
כל המראות בביתה היא כיסתה בבד שחור ופחדה מכל דבר שתוכל ליראות בו השתקפותה. היא ידע מה היא תראה שם, יצור מפחיד והדוחה שנעשתה לו.
- זה שינוי טבעי, במצבך – אמרו לה אנשים.
אבל הם לא חולים במחלה הארורה הזאת, הם, לא צריכים להתנפח כמו בלון, פי שלושה מהממדים המקוריים שלהם בגלל סטרואידים או גרוע יותר, לרדת במשקל.
לרדת כל כך הרבה שלמרות שיש לך סרטן, את נראית כאילו יש לך אנורקסיה.
-''שלד מהלך'' - צחקה היא עם חברותיה על הדוגמניות שהרעיבו את עצמם. ועכשיו היא שלד כזה בעצמה, אבל מסיבה אחרת לגמרי – ''מחלה ארורה''.
שלא נשכח את העובדה שכל שיערה הג'ינג'י היפה וארוך, נשר לה מהראש והשאיר קרחת שעיוותה אתה עוד יותר, אפילו יותר מירידה במשקל. ועכשיו,
במקום שערה המדהים והגולש, היא נאלצת ללבוש פאה נוכרית. כדי להיראות יותר נורמלית, יותר אנושית. ילדים בכיתה שלה צחקו עליה, ברור, אך אפשר שלא?! גרוע מזה,
לפעמים היא ממש ממש רצתה להיות בניהם, לצחוק על מישהי אחרת, שלא היא!
היא נעמדה מול מראה מכוסה בבד שחור, כמו ב''שבעה'', ולמה לא בעצם? היא התאבלה על שיערה, על יופייה, על העבר שלא יחזור, על עצמה שהשתנתה
היא נעמדה מול מראה מכוסה בבד שחור, כמו ב''שבעה'', ולמה לא בעצם? היא התאבלה על שיערה, על יופייה, על העבר שלא יחזור, על עצמה שהשתנתה
כל כך ואפילו עם תבריא ( היא כבר היתה השתנתה, לטובה או לרעה זה כבר ממש לא משנה, היא מישהיא אחרת עכשיו. זרה לעצמה. זהות הישנה שלה מתה
באותו יום שהרופא התלחש עם הוריה, באותו יום שאמא בכתה אחרי הביקור, בדמעות שקטות כדי שביתה לא תראה. אבל היא ראתה, ברור ואך אפשר שלא,
הרי הרופא הסתכל עליה במבט מלא רחמים, אחרי שהגיעו תשובות.
היא עמדה מולה, בד השחור שהיה צריך להוריד, אבל היא הססה. –''זהו מהלך ראשון להחלמה'' – אמר לה פסיכולוג, שההורים ברוב דאגה שכרו לביתם.
היא עמדה מולה, בד השחור שהיה צריך להוריד, אבל היא הססה. –''זהו מהלך ראשון להחלמה'' – אמר לה פסיכולוג, שההורים ברוב דאגה שכרו לביתם.
– ''צעד ראשון להחלמה'', הדהדו לה בראש מילותיו של הרופא המטפל שלה, אחרי שהוריה סיפרו לה את ''גזר דינה'' והיא נכנסה בפעם הראשונה
בחייה למחלקה: אונקולוגית ילדים. היא בכתה מהרגע הזה ועוד הרבה הרבה זמן אחר כך. וגם עכשיו. דמעות פשוט זלגו מעיניה בלי הפסקה בזרם חזק.
- את רואה את הבחורה הזאת? – שאל אותה הרופא, בפעם הראשונה שהיא הייתה אצלו. במסדרון ישבה בחורה חמודה מאוד ובריאה, עם שיער ממש קצרצר ובלונדיני.
- את רואה את הבחורה הזאת? – שאל אותה הרופא, בפעם הראשונה שהיא הייתה אצלו. במסדרון ישבה בחורה חמודה מאוד ובריאה, עם שיער ממש קצרצר ובלונדיני.
– את תהיה כמותה בעוד תקופה קצרה, בריאה וחזקה ויפה לא פחות מאשר היית.
זה ניחם אותה באותו זמן, אבל עכשיו היה לה קשה יותר, עם כל יום שעבר,להאמין בזה.
היא הסתכלה על ילדים אחרים עם קנאה חזקה מאוד, היא חלמה להיות כמותם: בריא, יפה, נאיבית, בלי העצב בנשמתה, בלי פחד חזק מהמוות, חזק עד דמעות.
זה ניחם אותה באותו זמן, אבל עכשיו היה לה קשה יותר, עם כל יום שעבר,להאמין בזה.
היא הסתכלה על ילדים אחרים עם קנאה חזקה מאוד, היא חלמה להיות כמותם: בריא, יפה, נאיבית, בלי העצב בנשמתה, בלי פחד חזק מהמוות, חזק עד דמעות.
הפחד קינן בה ולא נתן לה להירדם בלילות עד שכבר לא יכלה להחזיק את עצמה ערה. מעט חברותיה האמתיות שנשארו איתה אחרי שחלתה, תמכו בה, וכל פעם
ניסו לגרום לה להרגיש טוב, אמרו לה כל פעם שהיא יפה, אפילו עכשיו. היא ידעה שהן מאמינות בזה, שזאת האמת שלהן, אבל היא הרגישה כמו יצור מעוות ומפחיד. היא שנאה את עצמה.
- היו גם זמנים טובים במחלה הזאת – לרגע היא חייכה לעצמה, - הוריה הדאגנים, הרעיפו עליה מתנות, דאגו לכל רצון הכי מגוכך שלה.
- היו גם זמנים טובים במחלה הזאת – לרגע היא חייכה לעצמה, - הוריה הדאגנים, הרעיפו עליה מתנות, דאגו לכל רצון הכי מגוכך שלה.
היא גם למדה דברים חדשים ומגניבים מפעילויות של המחלקה. וכל מיני עמותות לקחו אותם לטיולים, פעילויות ולחו''ל. אהה והיא גם הכירה אנשים חזקים ומדהימים.
היא לא הייתה חזקה, נשברה בקלות רבה והיה לה מאוד קשה להתמודד מיום ליום, עם מצבה העגום.
היא לא הייתה חזקה, נשברה בקלות רבה והיה לה מאוד קשה להתמודד מיום ליום, עם מצבה העגום.
היא הסירה את הבד השחור מהמראה במשיכה מהירה אחד, אך עדיין לא יכלה להכריח את עצמה להסתכל בהשתקפותה. – לא מספיק המחלה הזאת גזלה ממנה?
כאילו מה עוד היא יכולה לתת?! הבחור יפה תואר, חבר שלה, ניפרד ממנה ברגע שגילה שהיא חולה, - מצטער, אבל זה גדול עליי – אמר כאשר ניפרד ממנה – אני עדיין ילד.
- ומה היא בדיוק?! אישה מבוגרת, לעזאזל? או שעליה זה לא גדול בכלל? דבריו הכעיסו אותה מאוד.
היא אהבה אותו, אבל הוא, וויתר עליה בלי לנסות. – אז שילך! שילך! בכתה היא לעצמה בלילות.
חברות שלה ניסו להסביר לה את הצד שלו, אבל זה רק הכעיס אותה יותר. והנושא ירד מהפרק.
ולהסתובב לכיוון המראה.
- את מסוגלת – אמרה היא לעצמה. יש ילדות במחלקה שהולכות בלי פאה, בלי כובעים או בלי כל דבר אחר שמסתיר את הקרחת. את, רק צריכה להיסתכל על עצמך.
ולהסתובב לכיוון המראה.
- את מסוגלת – אמרה היא לעצמה. יש ילדות במחלקה שהולכות בלי פאה, בלי כובעים או בלי כל דבר אחר שמסתיר את הקרחת. את, רק צריכה להיסתכל על עצמך.
– מעניין האם הן מסתכלות על עצמן? או שגם להם זה קשה לא פחות מאשר לה? היא רכשה חברות גם במחלקה, אבל זה לא היה אחד הנושאים שהן דיברו בינהם עליו.
היה לה קשה לא רק להיסתכל על עצמה, אלא גם לדבר על זה. אפילו עם אנשים שיכלו להבין אותה ולתמוך.
- יאללה, תעשי זאת, תתפטרי מזה - אמר קולה הפנימי – צעד ראשון להחלמה, את יכולה
היה לה מערכת יחסים מאוד מסובכת עם קולה הפנימי אבל הפעם הוא דירבן אותה. הוא רצה להוכיח לה שהיא עדיין מכוערת, בדיוק כמו שהייתה בפעם האחרונה שראתה את השתקפותה בטעות.
היא אספה את עצמה והכריחה את עצמה לפתוח את העיניים. היא פתחה אותם לשלוש שניות וסגרה אותם מיד.
- יאללה, תעשי זאת, תתפטרי מזה - אמר קולה הפנימי – צעד ראשון להחלמה, את יכולה
היה לה מערכת יחסים מאוד מסובכת עם קולה הפנימי אבל הפעם הוא דירבן אותה. הוא רצה להוכיח לה שהיא עדיין מכוערת, בדיוק כמו שהייתה בפעם האחרונה שראתה את השתקפותה בטעות.
היא אספה את עצמה והכריחה את עצמה לפתוח את העיניים. היא פתחה אותם לשלוש שניות וסגרה אותם מיד.
כן במראה עדיין היה יצור מגעיל ומפחיד, שלד מהלך. היא נפלה על ברכיה והתפרצה בבכי חזק, אמא שלה נכנסה במהירות לחדר שלה, התיישבה לידה על ריצפה וחיבקה אותה חזק, חזק.
- הכול יהיה בסדר, ילדה – אמרה לה – הכול יהיה בסדר.
- הכול יהיה בסדר, ילדה – אמרה לה – הכול יהיה בסדר.
9.11.2010
תגובות
sister.best of luck to u.xoxo
RSS עבור תגובה זו